מאיר (שם בדוי), קשיש מצפון הארץ בן 87, היה על סף חרפת רעב. שלוש בנותיו היו מסוכסכות ביניהן ואיתו, על רקע החלטתו להעניק חלקת אדמה לאחת מהן. הבנות ניתקו קשר עם אביהן והותירו אותו לחיות בבדידות בבית מוזנח, כשהוא מתנהל בקושי וצובר חובות של עשרות אלפי שקלים. במצב זה לא היה לו כסף לכלכלתו היום יומית והוא נאלץ לחיות מהיד אל הפה. מוסדות הרווחה במועצה האזורית התערבו, ובית המשפט מינה את המרכז הישראלי לאפוטרופסות אחראי על כל ענייניו האישיים והכספיים של מאיר. לאחר המינוי, החלו אנשי המרכז לטפל בכל חובותיו של מאיר ואיתרו לפחות 15 נושים שונים. מאיר לא רצה לעזוב את ביתו וצוות המרכז היה נחוש לכבד את רצונו ולא למכור את הבית כדי לכסות את החובות. אנשי המרכז פעלו, לצד הנהלת החברה הממשלתית שבה עבד מאיר בעבר, כדי למצות את זכויותיו. למאיר נבנה תקציב מותאם לטווח ארוך, חובותיו אוחדו ונקבעה לו תוכנית תשלומים שבסופה נמחקו החובות ומאיר יכול היה להתחיל מחדש, עם הכנסות קבועות שמספיקות למחייתו. צוות המרכז הישראלי לאפוטרופסות פעל אף לחידוש הקשר בין מאיר לבנותיו, ולאחר שיחות רבות שהתקיימו בין הצדדים, השתפרה מאוד מערכת היחסים בין בני המשפחה. באמצעות פעולות אלה, ועוד רבות אחרות, סייעו אנשי המרכז הישראלי לאפוטרופסות לשפר באופן ניכר את איכות חייו של מאיר.
לינה (שם בדוי), ניצולת שואה בת 93, שרדה את זוועות מחנה ההשמדה אושוויץ ובתום המלחמה פגשה במחנה המעבר את אלכס, ניצול שואה אף הוא. השניים התאהבו ונישאו, נחושים להיאחז בחיים ביחד, ובשנת 1949 עלו לישראל עם בנם הבכור וכאן נולדו להם שני ילדים נוספים.
בשנת 2010, לאחר 65 שנים של חיים משותפים, החלו להתגלות אצל לינה סימנים של דמנציה והיא נחלשה מיום ליום. באותה תקופה חלה בעלה בסרטן וגם הוא הפך לסיעודי.
בין הילדים פרץ סכסוך על רקע כספי ובנובמבר 2010 העבירה ביתם את אלכס, אב המשפחה, לדירה ששכרה, בניגוד לרצון ההורים, שהעדיפו להישאר יחד ולסעוד זה את זו בזקנתם.
הבן נותר להתגורר עם לינה בבית המשפחה וכל אחד מהילדים הפך לשותף בחשבון הבנק של ההורה עמו התגורר והחזיק בצוואה המעדיפה אותו בחלוקת הירושה.
כך כפו הילדים על הוריהם – חלשים וחולים מכדי להתנגד – לחיות בנפרד במשך מספר שנים, בניגוד מוחלט לרצונם. עורך דינו של אלכס סיפר לנו כי האיש הזקן, שעבר בחייו גיהינום, ישב במשרדו דומע ואמר שכל רצונו הוא לחזור הביתה, אל רעייתו האהובה.
בשנת 2014, לאחר התערבות בית המשפט לענייני משפחה, מונה המרכז הישראלי לאפוטרופסות כדי להגן על זכויותיה, רצונה ורכושה של לינה ואלכס חזר לביתו. לצערנו, שבועות בודדים לאחר האיחוד המרגש בין בני הזוג הקשישים, שוב לקחה הבת את אביה מביתם המשותף והוא נפטר בדירה ששכרה לו, פחות משישה חודשים לאחר מכן, רחוק מאשתו.
צוות המרכז הגיש תביעה לגמלת שארים עבור לינה, אך המוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה בטענה כי בני הזוג לא התגוררו יחד בסמוך למועד הפטירה ולכן לינה לא מוכרת כאלמנת הנפטר.
צוות המרכז לא ויתר והגיש לביטוח הלאומי מסמכים ופרוטוקולים המעידים על כך שההפרדה בין בני הזוג נעשתה על ידי ילדיהם בניגוד לרצונם. לאחר שהנושא התגלגל לפתחו של בית הדין לעבודה, קיבל בית הדין את עמדת המרכז הישראלי לאפוטרופסות וקבע כי מדובר במקרה אנושי חריג וכי הפירוד אכן נעשה בכפייה. לפיכך קבע בית המשפט כי לינה זכאית לגמלת שארים ותקבל את הגמלה רטרואקטיבית מיום פטירתו של אלכס בעלה.
כך, בזכות אנשי המרכז שנלחמו עבורה, קיבלה לינה החזר רטרואקטיבי של עשרות אלפי שקלים וזכתה לגמלה חודשית קבועה לשארית חייה, שתבטיח לה כבוד בזקנתה.
אבי (שם בדוי), מתמודד עם מגבלה שכלית-התפתחותית, מתגורר בגפו, ללא עורף משפחתי תומך. אביו נהרג בעת שירותו הצבאי ואמו, שטיפלה בו במסירות כל חייה, נפטרה לפני שנים.
מאז ומתמיד היה אבי מעריץ של הפועל תל אביב ומשחקי הכדורגל היוו עבורו מפלט מאתגרי היומיום של חייו.
בשנת 2013, לאחר פטירתה של דודתו אשר טיפלה בו מאז מות אמו, מונה המרכז הישראלי לאפוטרופסות על ידי בית המשפט כאחראי על שלומו ורווחתו של אבי, ובינו לבין רכזת השירות שלו, נוצר קשר מיוחד. יפעת מכירה היטב את אבי, את הקשיים עמם הוא מתמודד וגם את כוחות הנפש שלו ואת הדברים שמשמחים אותו ונותנים טעם לחייו. היא מקפידה לרכוש עבורו בכל שנה מנוי למשחקי הפועל ת"א ובשנת 2018 אף שלחה אותו ביחד עם מדריך מהכפר לטיול של מספר ימים בברצלונה, כדי לראות משחק כדורגל של מסי, אחד מגיבוריו. אבי מעריץ של אריק איינשטיין וביום השנה למותו ארגנה יפעת נסיעה משותפת שלו, ביחד עם מספר חברים מהכפר, לקברו של איינשטיין שבתל אביב. אבי אף עובד בפינת החי ובנגריה שבכפר תקווה ויפעת דואגת לו לסדנאות נגרות שיפתחו את יכולותיו בתחום.
במרץ 2019 חגג אבי יום הולדת 60 ויפעת חיפשה דרך לשמח אותו במיוחד. חודשיים לפני מועד יום ההולדת, היא יצרה קשר עם דובר הפועל תל אביב ותיאמה הגעה של אבי למפגש מעריצים עם כל שחקי הקבוצה במתחם האימונים שלהם.
אבי הגיע למקום נרגש ומאושר, פגש את גיבוריו, שחקני הקבוצה, לחץ ידיים, התחבק והצטלם איתם ואף קיבל מהם מתנה מיוחדת – חולצה של הקבוצה עם שמו מודפס עליה.
השמחה הגלויה של אבי היא פרי מאמציה של רכזת השירות, שלרגע לא הפסיקה לראות את האדם הייחודי שהוא, והיתה נחושה להעניק לו את המתנה המתאימה ביותר עבורו, כפי שמגיע לכל אדם החוגג יום הולדת עגול ומרגש שכזה.
ואדים (שם בדוי) הוא גבר בן 50 שהוגדר כתשוש נפש אחרי שנים ארוכות של מגורים ברחוב והתמכרות קשה לאלכוהול. בנובמבר 2018 מינה בית המשפט את המרכז הישראלי לאפוטרופסות כאפוטרופוס לוואדים. זאת לאחר שלא נמצאו קרובי משפחה שיוכלו או ירצו לדאוג לו.
כצעד ראשון, הוציאה אותו רכזת השירות מהרחוב וסייעה לו להתקבל לבית אבות באשקלון, שם יוכל לחיות בביטחון. לאחר שדאגה לצרכים הקיומיים המיידיים של ואדים, פנתה הרכזת לסייע לו לחפש את אימו, עליה סיפר בפגישת ההכרות הראשונה ביניהם. בהיעדר פרטים מזהים של האם – החלה משימה בלשית של ממש. צוות המרכז פנה לכל מי שרק אפשר בניסיון לאתר את האם וחיפש את הדרך אליה במשרד הבריאות, במשרדי הביטוח הלאומי ובמחלקת הקשישים בעיריית אשקלון. מספרי הטלפון שהצליחו לקבל היו מנותקים ונראה היה שנקלענו למבוי סתום.
לאחר שואדים חזר על בקשתו לפגוש שוב את אימו, צוות המרכז החליט להגיע פיזית לכתובת דיור מוגן שנמסרה להם במודיעין בזק ככתובתה של האם, סופיה. סוף סוף ישבו אנשי המרכז מול אימו של ואדים ושמעו ממנה על הבן עמו נותק הקשר לפני שנים, לאחר שנהג להגיע אליה שיכור ולנסות לסחוט ממנה כספים בעקבות התמכרותו הקשה. האם התרגשה לשמוע כי ואדים מתגורר בבית אבות, נגמל מהתמכרותו לאלכוהול ומביע רצון עז לפגוש אותה, וכבר באותו רגע הצטרפה לצוות המרכז לביקור ראשון אצל בנה.
החיבוק בין ואדים לאמו, אחרי כל כך הרבה שנות ניתוק וכל כך הרבה משקעים, היה חם וממושך. שניהם בכו בכי של שמחה, הקלה, כאב וגעגוע, וכל מי שנכח במקום בכה איתם. בזכות הרצון הכנה של צוות המרכז לסייע לואדים ובזכות הנחישות להמשיך ולחפש עד שימצאו את אימו – זכו שניהם לסגור מעגל קשה וכואב בחייהם, לחדש את הקשר שנותק ולקבל סיכוי מחודש לקשר משפחתי אוהב ותומך. כזה המגיע לכל אדם.
