בעבודתנו כנותני שירות אפוטרופסות, אנו לוקחים על עצמנו אחריות גדולה לדאוג לשלומם ולרכושם של מקבלי השירות. לא פעם אנו עומדים בפני דילמות והתלבטויות אשר יכולות להיות להן השלכות משמעותיות על חייהם ועל רכושם וזכויותיהם של האנשים עליהם אנחנו ממונים. בין אם מדובר בהחלטה בנוגע להליך רפואי, שינוי מקום מגורים או מעבר למסגרת, ובין אם באשר לשימוש בכספו של האדם לצורך רכישה גדולה וחריגה או שמירה על רכושו של האדם כולל יצירת הכנסות מהרכוש והפיכתו לנכס מניב. בהחלטות מורכבות אלו, תמיד קיים פוטנציאל שיגרם נזק לא מכוון.
חשוב להבין, כיצד מתייחס החוק לאחריות של האפוטרופוס לנזק שגרם לאדם, מה ההבדל בין נזק שנגרם בתום לב, לבין נזק שנגרם כתוצאה מאי קיום הוראות החוק או הוראות בית משפט, ומה מגן עלינו כנותני שירות, וכעובדי המרכז הישראלי לאפוטרופסות מפני תביעות נזיקין.
סעיף 57 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע:
57. האפוטרופוס אחראי לנזק שגרם לאדם שהוא אפוטרופסו או לרכושו. בית המשפט רשאי לפטרו מאחריותו, כולה או מקצתה, אם פעל בתום לב ונתכוון לטובת אותו אדם. האפוטרופוס אינו נושא באחריות אם פעל בתום לב לפי הוראות בית המשפט או קיבל אישורו, אם מראש ואם למפרע.
"נזק" מוגדר בפקודת הנזיקין (סעיף 2):
"אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם- טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה".
סעיף 57 מטיל על האפוטרופוס את האחריות לנזק שגרם לאדם, אלא אם כן התנהל בתום לב, בהתאם להוראות בית משפט או בהתאם לחוק. בית המשפט הוא זה שרשאי לפטור אפוטרופוס מאחריות לנזק, במקרים כאלה.
בדרך כלל בתביעות נזיקין, חובת ההוכחה לאחריות על נזק, מוטלת על התובע, והאחריות מוגבלת, לנזק שאדם סביר ונבון צריך היה לצפות שיכול להיגרם מהתנהגותו. אך היקף החובות והאחריות שיש לאפוטרופוס כלפי האדם שעליו הוא ממונה הם מעבר לחובת אדם רגיל, ומסיבה זו, מחמיר החוק עם האפוטרופוס ומחייב אותו לפעול במשנה זהירות, לא כל שכן כאשר מדובר באפוטרופוס מקצועי.
איך נמנע נזק?
נוכל לצמצם את הסיכון אם נפעל בהתאם לעקרונות הבאים:
הקטנת הנזק: במקרה שהתגלה אירוע שיש בו חשש לנזק – יש לדווח במיידי על כך לממונה הישיר ולנקוט בפעולות להקטנת הנזק.