סיפורי החודש

חזרה לרשימת הסיפורים

אל תעזבני" – הדאגה לבית חדש במקום זה שנסגר

שיחת הטלפון שהתקבלה במשרדה של רכזת הטיפול וסגנית מנהל מחוז ירושלים במרכז הישראלי לאפוטרופסות, ירונה אריהן, היווה את סיכום המירוץ נגד הזמן, שניהלו בחודש האחרון עובדי המרכז הישראלי לאפוטרופסות במחוז ירושלים.

"תודה לכם שהחזרתם את אימא שלי לחיי", אמרה בהתרגשות האישה מצידו השני של הקו. "מאז שאימא בבית אבות באזור ירושלים, כמעט ולא ראיתי אותה. אני מתגוררת בדרום הארץ, בעצמי כבר לא אישה בריאה, אין לי אוטו, והיה קשה לי להגיע לבקר אותה. עכשיו, כשבית האבות נסגר, נלחמתם כאפוטרופוסים שלה גם בשבילי, כדי למצוא לה מקום בבית אבות בדרום הארץ, קרוב אלי. עכשיו יש לי את אימא בחזרה, שוב בחיי. סוף-סוף אני יכולה לבקר אותה כל כמה ימים".

לפני למעלה מחודש התקבלה הודעה במשרדי מחוז ירושלים במרכז הישראלי לאפוטרופסות, בה הודיע מנהל בית אבות יוקרתי באזור ירושלים, כי הם נאלצים לסגור את המקום בסוף החודש, ויש לדאוג למציאת מסגרות חלופיות לדיירים. מדובר בבית אבות ותיק, שהוקם לפני כ-30 שנה, הממוקם במקום פסטורלי, מיוער. בבית האבות מתגוררים דיירים סיעודיים, תשושי נפש, במימון משרד הבריאות, ומחלקה נפרדת של נכים צעירים, הגרים במקום במימון משרד הרווחה. 20 מדיירי בית האבות הינם מקבלי שירות של המרכז הישראלי לאפוטרופסות, רובם מתגוררים במקום שנים רבות וטופלו על-ידי צוות ותיק ומנוסה, ועתה נדרש המרכז לדאוג לדיור חלופי עבורם.

פרידה ועזיבה הוא תהליך הקשה רגשית, מעורר חרדות ופחדים, לכל אדם, ובמיוחד כשמדובר באוכלוסייה מבוגרת, חלקם עריריים, שהתרגלו לחברה ולצוות הטיפול במוסד ועתה נדרשים להתרגל לסביבה חדשה, זרה ולא מוכרת להם. מקבלי השירות נאלצו מחד להיפרד מאנשי הצוות, שהכירו במשך שנים והיו מורגלים אליהם ומאידך להתחיל לחשוב מי יטפל בהם במקום החדש, האם יהיה להם טוב שם. האם יזכו לאותו יחס כמו שזכו לו עד כה.

לכן, מרגע ההודעה על סגירת המוסד, החלו עובדי מחוז ירושלים, בהובלתה של ירונה אריהן, בחשיבה משותפת עם מקבלי השירות והצוות הטיפולי, לאיתור מקומות דיור חלופיים. מקבלי השירות שניתן להתייעץ עימם נשאלו להיכן ברצונם לעבור, החל מהאזור וכלה במסגרת. בני משפחתם של מקבלי השירות היו שותפים לתהליך והביעו דעתם ורצונם. במקביל נדרשו עובדי המרכז לפעול מול ובשיתוף משרדי הבריאות והרווחה, יחד עם צוות בית האבות, שגילה מחויבות ומעורבות בתהליך ההעברה, לאיתור דיור חלופי זמין ומתאים, איש איש לפי מצבו הרפואי והקוגניטיבי.

החלה השמה פרטנית, בהתאם לבקשות ולרצונות של מקבלי השירות ובני משפחותיהם ובהתאם לצרכים הרפואיים, אל מול האפשרויות הקיימות. לכל מקבל שירות נתפר פתרון ובאיחוד כוחות משותף עם אנשי משרדי הבריאות והרווחה ובשיתוף יתר מחוזות המרכז הישראלי לאפוטרופסות, נמצאו מקומות דיור בבתי אבות, על-פי דרישת מקבלי השירות ובני משפחותיהם, כשאצל חלק מהם נמצאו מסגרות הקרובות יותר לבני המשפחה.

מאמץ נוסף נעשה להעביר את כל מקבלי השירות העריריים למסגרת אחת, על מנת שלא יחוו ניתוק מחבריהם ומהדמויות שהיו מוכרות להם משך כל השנים מבית האבות, והם ימשיכו להתגורר יחד.

 

המצולמים אינם מקבלי שירות של המרכז הישראלי לאפוטרופסות

 

מעבר לצורך הנדרש באיתור מוסדות למקבלי השירות, נדרשו עובדי המרכז הישראלי לאפוטרופסות לטפל בכל התהליך הרגשי והמורכב הזה, מול מקבלי השירות עצמם ובני משפחותיהם (קרובים ורחוקים יותר), שהביעו חשש מהמעבר, מהמסגרת החדשה שלא הכירו, מהצוות הטיפולי החדש שיתחיל כעת לטפל בהם וביקיריהם. הפריסה הגיאוגרפית הארצית של המרכז הישראלי לאפוטרופסות על כל מחוזותיו תרמה אף היא לתהליך החלק של המעבר. נציגים מבקרים במחוזות אלה החלו לבקר את מקבלי השירות עוד בטרם הושלם תהליך המעבר, ואף הועברו כספים לרכישות שונות עבור מקבלי השירות, טרם כניסתם למשכנם החדש.

כבר כמעט חודש מתגוררים מקבלי השירות במשכנם החדש. מתאקלמים לאט-לאט, כשעובדי המרכז הישראלי לאפוטרופסות מלווים אותם ומסייעים להם בכל תהליך הקליטה.

 

כתב: דוד גולן