סיפורי החודש

חזרה לרשימת הסיפורים

חסד של אמת - לתת את הנשמה ואת הלב

חסד של אמת - לתת את הנשמה ואת הלב

 

בתושייה, בערנות יוצאת דופן, ברגישות רבה ובנחישות ללא פשרות, פעלו עובדי מחוז באר-שבע והדרום במרכז הישראלי לאפוטרופסות, מהרגע שהבינו שמקבל שירות לא הגיע לקבל את קצבת המחייה שלו, כפי שביקש ונהג לעשות עד כה, ובאופן חריג לא יצר קשר עם נציגי המרכז לעדכן אותם על אי הגעתו. הם הפכו עולמות כדי לאתרו: התדפקו בכל שעה משעות היום והערב על דלת ביתו, בכוונה למוצאו; התקשרו לקרובי משפחה, עימם לא היה בקשר שנים, לשאול אם יצר עימם קשר לאחרונה; עירבו את המשטרה, את שירות בתי הסוהר, מוסדות שונים, אולם לא הצליחו להעלות דבר בחכתם.

ג', בן 37, חווה חיים קשים. בהיותו קטין הוא ושני אחיו ננטשו על-ידי אביהם, לאחר פטירת אימם, ושלושת האחים הועברו לגדול אצל סבתם, שניסתה בכוחותיה הדלים לטפל בהם ולהעניק להם בית חם ומשפחה אוהבת, אולם השלושה התמכרו בגיל צעיר לסמים קשים והתדרדרו. בשנת 2004 מונה המרכז הישראלי לאפוטרופסות למקבל גמלתו של ג', שבנוסף להיותו מכור לסמים נמצא גם כמתמודד עם מחלת נפש, אולם זמן קצר אחר-כך, כשעלה החשש שכספי גמלתו נלקחים ממנו על-ידי אחיו לצריכת סמים, מונה המרכז כאפוטרופוס על רכושו.

בהלך השנים ניסה המרכז הישראלי לאפוטרופסות לפעול לשיקומו של ג' ולגמול אותו מהסמים, אולם הוא לא עמד בתוכניות השיקום ובחר לחזור לסם. ראה בו מפלט לחייו המרים. קשרים מיוחדים נרקמו בין הנציגה-המבקרת של המרכז, מרסל פיניאה, ובין ג', וגם ניסיונותיה לשכנעו להיגמל מהסמים לא צלחו. מרסל, כמו יתר עובדי המחוז, שימשו לו כמשפחה וכעוגן, במיוחד לאור העובדה כי הוא ואחיו ננטשו על-ידי בני המשפחה הרחוקים, לאור סירובם לשתף פעולה ולהיגמל. הוא היה נעצר ונאסר תכופות, בגין עבירות שונות של שימוש בסמים, אלימות ועבירות רכוש. תמיד דאג ליידע את עובדי המרכז, אם ישירות או אם באמצעות קצין אסירים או עובדת סוציאלית של השב"ס, על דבר מעצרו. בבדידותו היה מתקשר לעובדי המרכז מהכלא, על מנת לשוחח, לזכות באוזן קשבת, לספר את הקורה אותו, לשתף בשלומם של אחיו.

אחת לעשרה ימים היה מגיע למשרדי המרכז הישראלי לאפוטרופסות, לקבלת המחאה עבור כלכלתו. באם היה עצור היה מבקש שהכסף יועבר לו לכלא, לצרכי רכישות בקנטינה. בבוקרו של ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שמה לב, מזכירת מחוז דרום במרכז, איילת בונקר, שג' לא הגיע לקבלת קצבתו ואף לא יידע על כך איש. היא הודיעה זאת לרכזת הטיפול שלו, נטלי בודין, שהחלה בניסיונות לאתרו, אצל קצינת אסירים (התברר שאינו במעצר); בבתי חולים באזור הדרום; במרכזים לבריאות הנפש; במרכזי הגמילה. בכולם הוא לא נמצא. הנציגה - המבקרת הגיעה לביתו, להתחקות אחריו. גם שם לא נמצא. עובדי המרכז התקשרו לקרובי משפחה רחוקים, לברר אם שמעו ממנו, אולם גם הם לא ידעו דבר אודותיו.

לחיפושים הצטרף גם רכז הנכסים של המחוז, יאיר רותם, שהגיע בשעות הערב לביתו של ג'. דלת הכניסה נמצאה פתוחה, אולם ג' לא היה בדירה. רותם החל לתחקר את השכנים, אך איש מהם לא ידע לומר מתי ראו אותו לאחרונה.

למחרת בשעות הבוקר המוקדמות, כשהגיע שוב לדירה, הבית כבר היה נעול. סימני החיים עוררו תקווה חדשה בלב כולם. הדפיקות על הדלת לא נענו. מחשש לגרום לבהלה על-ידי פריצת הדירה, או הזמנת המשטרה, החליטו עובדי המחוז במרכז הישראלי לאפוטרופסות להסתייע בקצינת הנעדרים במשטרת באר-שבע ולדווח על היעדרותו של ג'. לאחר בירורים ארוכים עלה החשד כי גופת אלמוני, הנמצאת מזה מספר ימים במכון לרפואה משפטית באבו-כביר, היא גופתו של ג', שנמצא מת בביתו, ואיש אינו מחפש אותו. איש לא שואל אודותיו.

כדי לדעת שאכן מדובר ב-ג', נדרש זיהוי הגופה על-ידי בן משפחה בלבד, אולם איש מבני משפחתו לא הגיע לזהותו או לשחרר את הגופה והבאתה לקבר ישראל. כל כמה שעות התקשרו עובדי המרכז הישראלי לאפוטרופסות לבני המשפחה והאיצו בהם שיגיעו למכון לרפואה משפטית ויעשו עם ג' חסד של אמת. רק בזכות יוזמתו של רכז הנכסים של המחוז, יאיר רותם, שלקח אותם ברכבו הפרטי לתחנת המשטרה ומשם הם נלקחו לאבו-כביר, לזיהוי הגופה כגופתו של ג', שהובאה סוף-סוף למנוחת עולמים. עתה נערכים עובדי המרכז הישראלי לאפוטרופסות, בשיתוף המשפחה, לבניית מצבה לג', בתום השלושים לפטירתו, כדי לתת לו כבוד אחרון.